מאירי על נדה נ״ב

1 המשנה השלישית והוא מענין החלק הראשון במה שחזר לבאר בדין גדלות שבתינוק ותינוקת וביאור ענין שתי שערות והוא שאמר תינוקת שהביאה שתי שערות הרי היא גדולה וחייבת בכל מצות האמורות בתורה ר"ל באותן שהנשים חייבות בהן וחולצת או מתייבמת ולא הוצרך לומר מתיבמת אלא לרוחא דמלתא כלומר אף לדעת ר' מאיר שהיה אומר בקטן וקטנה שכמו שאין חולצין כך אין מתיבמין ואמר שגדולה היא לכל דבר ומ"מ דוקא בתנאי שכבר הגיעה לפרקה ר"ל בת שתים עשרה שנה ויום אחד וכן תינוק שהביא שתי שערות עם הגיעו לכלל שניו ר"ל שלש עשרה שנה ויום אחד הרי הוא גדול חייב בכל מצות האמורות בתורה וראוי להיות מאותה שעה ואילך בן סורר ומורה עד שיקיף זקן התחתון ר"ל שיהא כל המקום מוקף שערות שכך הוא שיעורו ומשם ולמטה קטן הוא ואינו בר עונשין ומשם ולמעלה גדול הוא יותר מדאי ונעשה איש גמור כדכתוב בן ולא איש ומתוך כך נתנו שיעורו בהגעת הבאת שתי שערות עד שיקיף הזקן וקרא מקום השערות זקן לשון נקיה וכדי שלא לטעות ממנה לזקן העליון חזר ואמר התחתון ולא העליון אלא שדברו בלשון נקיה תינוקת שהביאה שתי שערות ר"ל שכבר הגיעה לכלל שנותיה אינה ממאנת שהרי גדולה היא הא כל שלא הביאה שתי שערות אע"פ שבאה לכלל שנים קטנה היא עד שתתברר באילונית וממאנת אם לא בעל משגדלה אבל אם בעל משגדלה כבר פסקנו שאינה ממאנת וחוששין שמא נשרו ר' יהודה אומר שיכולה למאן עד שירבה השחור על הלבן כלומר שיהא המקום מוקף בשערות הרבה ופי' בגמ' לדעתו לא מוקף ממש אלא שיהו השתי שערות גדולות כל כך שיהו עומדות מוטות ושוכבות שבכך נראה כמי ששחור מרובה על הלבן או שיהו גדולות כל כך שיהו מקיפים משפה לשפה ולא שיחלוק ר' יהודה שלא תהא גדולה משעת הבאת שערות שזו לא חלק בה שום אדם אלא שסובר ר' יהודה מאחר שקידושין אלו דרבנן כי גדלה לא גדלי קידושין בהדה ומן התורה ממאנת אף לאחר שגדלה ומתוך כך נתנו לה חכמים זמן למאן עד שתהא גדולה גמורה אחר שלא בעל משגדלה שאלו כן אף ר' יהודה היה מודה בה שאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום ובעל לשם קידושין ומשם ואילך מיהא לא גזירה משום גדולה דעלמא כדאיתא בפרק המדיר ע"ג א' אבל עד זמן זה מיהא יכולה למאן ומ"מ חכמים סוברים דקידושיה גדלי בהדה ואינה ממאנת משתביא שתי שערות והלכה כחכמים:

2 שתי שערות האמורות בפרה להיות שתי שערות שחורות או לבנות פוסלין בה אם הם בתוך גומא אחת או אף בתוך שתי גומות אם הם מוכיחות זו על זו ר"ל מכוונות וסמוכות זו בצד זו וכן שתי שערות האמורות בנגעים להיות שתי שערות לבנות הצומחות בתוך הבהרת סימן טומאה וכמו שאמרו שם מיעוט שער שנים וכן שתי שערות האמורות בתינוק ותינוקת וכן האמורות בכל מקום ולאתויי נזיר שגלח שאם שייר שתי שערות לא עשה כלום ואסור לשתות יין וליטמא למתים שיעורם שיהיו ארוכים כל כך שיהא אדם יכול לכוף ראשן לעקרן דברי ר' ישמעאל ר' אלעזר כדי לקרוץ בצפורן כלומר שיהא אדם יכול לאחזם בצפרניו ולקרצם ר' עקיבא אומר כדי שיוכל לטלן בפי הזוג והוא שעור קטן שבכלן ולענין שיעורין אלו נפסקה הלכה בגמרא כדברי כלם להחמיר והוא שבקטנה כל שנטלות בפי הזוג שהוא פחות שבכלם אינה ממאנת וכן אינה חולצת עד שיהו כדי לכוף ראשן לעקרן שהוא הגדול שבכלן ולענין פרה שעורן לפסול כל שנטלות בפי הזוג אלא שאם שרפה והזה ממנה נטהרנו מספק שלא לשרוף תרומה וקדשים וכן בנגעים לטומאה אלא שאין שורפין עליה תרומה וקדשים עד שיהא בהן כדי לכוף ראשן לעקרן ולענין נזיר כל שנשתיירו בו שתי שערות הניטלות בפי הזוג לא עשה כלום ועדיין אסור לשתות יין ולטמא למתים ואם נטמא לא יביא קרבן על טומאתו אא"כ נשתיירו שם בכדי לכוף ראשן לעקרן:

3 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

4 ממה שכתבנו למדת שקטנה שהשיאוה אמה ואחיה שיכולה למאן כל שהגדילה בשנים ובסימנין ובעל לאחר שהגדילה נקנית לו קנין גמור ואם קדשה אחר אינה צריכה גט ואין אומרין על דעת קידושין הראשונים בעל שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא כל שלא בעל משגדלה וקדשה שני צריכה גט מזה ומזה ומ"מ אינה ממאנת אע"פ שלא בעל אפילו לא הביאה סימנין שמא נשרו כמו שביארנו:

5 אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה אבל נתקדשה קידושי טעות כגון שקדשה על תנאי וכנס סתם ובעל נעשית אשת איש גמורה ונמחל התנאי מן הסתם ומה שנאמר כאן זו שקדושיה קדושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת אין הלכה כן וכבר ביארנו ענינים אלו בכדי הצורך בכתבות פרק המדיר:

6 לענין ביאור סוגיא זה שאמרו כאן זו שקדושיה קדושי טעות פירשו בה גדולי הרבנים כגון מקדש על תנאי אי נמי קדושי קטנה שאינו כלום ואף משגדלה הוא בועל והולך על דעת קדושין הראשונים ואף פשוטה של סוגיא מוכיח כן שאלמלא כן מה מקום לזו של ר' ישמעאל על מעשה הבת שהשיאוה אמה ואחיה ובתוספות מתמיהים בה אם סובר ר' ישמעאל שהבת ממאנת לעולם היאך לא חלק בה במשנה ובבריתא ועוד שהרי שמואל תלמידו של ר' ישמעאל היה והוא הוא שאמר בודקין למיאונין והם מפרשין שלא אמרה ר' ישמעאל אלא בקדושי טעות כגון כהנת בלויה וחברותיה וממאנת דקאמר לא שתהא צריכה מיאון אלא לומר שאם לא רצתה בבעל הולכת לה ומה שהוזכרה אצל בת שהשיאוה אמה ואחיה תירצו בה שהם היו טועים בדבריו וסבורים שעל הדרך שהוא אומר בקדושי טעות שיוצאה לעולם ומשום שעל קדושין הראשונים בעל הוא אומרה בקדושי קטנה ונמנו וגמרו שאף לר' ישמעאל אין מיאון אחר שתי שערות ודוקא מדרבנן ומפני שנראית כגדולה אבל מדאורייתא אינה מקודשת לעולם לדעתו מפני שעל דעת קידושין הראשונים בעל ומ"מ לענין פסק כל שהגדילה בשנים וסימנין ובעל וקדשה אחר מוציאין אותה משני בלא גט וזהו שאמרו שדיר בולשא ואפקוה ר"ל ששלח סיעה של תלמידים והוציאוה מאותו שכנסה במיאון זה בלא גט:

7 שתי שערות אלו צריך שיהא בעקרן גומות והם בליטות דקות שהלחות מתכנס בתוכן והשערות יונקים שם שכל שאין גומא בעקרו במקרה נולד ועתיד הוא לינשר ואפילו היו שתיהן בגומא אחת הרי זה סימן היו שם גומות זו בצד זו ואין בהם שער הרי זו סימן שאין גומא בלא שער וודאי כבר היה שם שער ונשר אבל גומא אחת אע"פ שהרבה פעמים צומחים במקום זה שתים בגומא אחת ולא נאמר שלכל נימא ונימא גומא בפני עצמה אלא בשל ראש אעפ"כ אינו סימן:

8 ומה שנתגלגל כאן בענין שפוד ושפחות ובלורית ואפר מקלה וגבנה כבר ביארנו כל ענין מהם במקומו וכבר ביארנו את כלם ביחד בחבור זה בשני של ע"ז בסוגית המשנה שלישית:

9 שתי שערות שאמרו כל מקום בית הערוה הוא מיוחד להן להיות סימן באיזה מקום שיהיו מן הערוה הן על הכף והוא בשר התפוח שעל האבר הן על האבר הן בכיס וכן באשה הן על הגב הן על הכרס ובלבד שיהיו שתיהן במקום אחד לא היו שערות במקום בית הערוה אלא שנמצאו שתי שערות על קשרי אצבעות של יד או רגל אף זה סימן שהדבר ידוע שאין שערות בקשרי אצבעות יד ורגל אלא אחר גדלות כך פסקוה רוב המפרשים ומפני שלא נחלקו חכמים עליו אלא באחת על של יד ואחת על של רגל אבל שתים במקום אחד סימן הם אף ביד ורגל וכן נראה דעת גדולי הפוסקים ומ"מ גדולי המחברים לא הזכירוה וכתבו בהדיא שצריכות שיהיו במקום הערוה ואף גדולי המפרשים לא חלקו בה וכן נראה עקר ורבנן על שתיהן חלקו ר"ל להצריך מקום הערוה ושתיהן במקום אחד ואף לדעת ראשון דוקא בקשרי יד ורגל אבל שאר מקומות בגוף אינו סימן כלל וגבה וכריסה שהזכרנו מקום ערוה הוא אלא שדברו חכמים בלשון נקיה וגבה הוא מקום תפוח שלמעלה ממקום ערוה והוא הנקרא כף וכריסה הוא שפת מקום ערוה:

10 מאחר שביארנו לענין מיאון הבת ששיעורה עד שתביא שתי שערות ואין הלכה כדברי האומר עד שירבה השחור על הלבן איני צריך לפרש שאין הלכה כדברי האומר עד שתקיף העטרה או עד שתכלכל:

11 ומ"מ לענין ביאור כלכול איני יודע מהו ומה שנאמר בו בפירושין אין נראה לי ומ"מ איפשר לומר שמאחר שהקף עטרה אינו סימן מקום ערוה שהרי עטרה באשה מהיכן אלא שנאמר על עוקצו של דד ר"ל שתהא הדד בולט כל כך שיהא העוקץ נראה לו כעטרה כך כלכול זה נאמר על כל הדד שיהו נראות בולטות תחת בגדיה עד שיתמלא מהן מקום שכנגדן בבגד על הדרך שאמרו בענין זה לשון פרנסה כמו שאמרו פרנסת ארון לארכו צא ופרנסהו לרחבו כלומר הגדלת שיעורו לידע כמה מחזיק או מלשון יכיל כלומר שתהא בליטתה גדולה כל כך שתכילהו רוחב הבגד בצמצום מלשון לא יכלכלוך:

12 המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר הרואה כתם הרי זו מקולקלת י"מ לטמא בועלה מעכשו מתורת בועל נדה ולטמא טהרות למפרע מעת לעת שכך הוא הענין בכתם שהמוצאתו מטמאה טהרות למפרע מעת לעת אבל אינה מטמאה את בועלה למפרע משום בועל נדה אא"כ יבעול אחר מציאת הכתם אלא שמטמאתו למפרע משום נוגע כמו שביארנו בפרק ראשון י"מ מקולקלת למנינה והוא שביארנו בפרק ראשון שהרואה אע"פ שמטמאין אותה מעת לעת אינה מתחלת מנינה לשבעת ימי נדה אלא משעה שראתה ואין מקלקלין את מנינה מחשש מעת לעת וענין דבר זה הוא לחשבון נדה של תורה שמתחלת למנות מיום ראייתה שבעה ובשמיני מתחילין ימי זיבה ואם ראתה שלשה רצופים אחר שעברו שבעת ימי נדה וספרה אחריהם שבעה נקיים ובשמיני שהוא תחלת נדה ראתה אין אומרין בזו שמא אתמול ראתה שהיו ימי זיבה וצריכה לספור עוד שבעה נקיים אחר שיעברו שבעת ימי נדה שהרי ימי נדה עולין לימי זיבה אחר שראת בהן אלא מונה שבעת ימי נדה מפני שאומרין עכשו הוא שראתה וימי זיבה כלו להם וכבר טהרה מזיבתה ואם פסקה בשביעי טובלת וחוזרת לפתחה בלא שום בלבול אבל הרואה כתם אע"פ שאף היא אינה מונה למפרע אלא משעת מציאתה מ"מ נתקלקל מנינה מפני שאבד פתחה ואינה יודעת בכתם זה אם בימי זיבה אם בימי נדה ואע"פ שלביתה ולטהרות דיה שתספור שבעה נקיים לפתחה מיהא ר"ל לסיים לה זמן הוסת צריכה שבעה עשר יום על הדרך שביארנו בפרק ראשון:

13 וחוששת משום זוב דברי ר' מאיר כלומר אם עברו עליה שלשה ימים בימי זיבה משלבשה חלוק זה ונמצא בה כתם גדול כשיעור שלשה גריסין ושלשה ועודית חוששין שמא גריס ועוד בא בכל יום ודנין אותה כזבה מספק אצל בעלה ולא להיות מביאה קרבן אלא שלא יהא נאכל כמו שפירשו גדולי הרבנים וגדולי המחברים בפירושי המשנה שהרי מן התורה אין טומאה בכתם כלל וכמו שאמרו נ"ז ב' בבשרה עד שתרגיש בבשרה אלא להטעינה שבעה נקיים ולימד שאין אומרין תרי ופלגא מגופה קאתו ואידך פלגא אגב זוהמא דדם נדות תלינן בדם מאכלת שמאחר שיש לחלק ממנו לשלשה דנין כל אחד ליומו:

14 וחכמים אומרים אין בכתמים משום זוב ר"ל כל שהוא כתם אחד אע"פ שהוא גדול בשיעורו כשלשה גריסין ועוד אא"כ היו מפוזרים בחלוק ושכבר לבשתהו שני ימים ומצאה בשלישי שנדון אותה בספק זבה או אם לבשה שלשה בגדים בדוקים לה בשלשת ימי הזיבה אחד ליום ונמצא בכל אחד כתם ולדונה בודאי זבה וכל שכן אם ראתה ראייה ממש שני ימים ובשלישי לבשה בגד הבדוק לה ומצאה עליו כתם שהיא ודאי זבה אלא שאף בזו אין בה מקום לקרבן כלל וכמו שאמרו עליה בגמרא מהו דתימא כל כי האי גונא מביאה קרבן ונאכל כלומר אחר שראתה שני ימים בזמן הזיבה ראייה ממש ובשלישי ראתה כתם שמאחר שראתה שנים בהרגשה יש לך לדון שאף הכתם כדם הנדה הוא ואמר עליה קמ"ל דלא ואין הפירוש קמ"ל דאינו נאכל אלא שמ"מ תביאהו מספק אלא כך הוא הפירוש קמ"ל דלא כלומר שאין כאן קרבן כלל אחר שאין דנין את הכתם השלישי כראייה מן התורה:

15 והלכה כתנא קמא ואע"פ שחכמים חלוקים בה פירשו בגמרא שדברי יחיד הם ור' חנינא בן אטיגנוס היא וכבר אתה יודע ממה שכבר התבאר שמשנה זו אין לה מקום בזמן הזה שאם לענין טמאות וטהרות הרי בזמן הזה אין טהרות ואם לקלקול מנין ומחשש זיבה כשם שבנות ישראל החמירו על עצמן שבראייה כחרדל עושות עצמן זבות גמורות ויושבות שבעה נקיים אחר הפסק כך בכתם כל שמוצאות כתם בכגריס ועוד עושות עצמן זבות ויושבות עליו שבעה נקיים חוץ מיום המציאה וגדולי המפרשים כתבו שאף יום המציאה בכלל השבעה אלא שאין הדברים נראין ובפחות מכגריס ועוד תולה במאכולת כמו שיתבאר:

16 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

17 לענין ביאור סוגיא מה שאמרו בסוגיא זו לר' חנינא בן אטיגנוס לדידי שלשה חלוקים אין שלשה מקומות בחלוק אחד לא לפי מה שביארנו במשנה פירושו לעשותה זבה ודאית הא לספק חוששת וכן נראה מלשון גדולי המחברים בפירושי המשנה אלא שהסוגיא מוכחת לפרש לדבריו של ר' חנינא שכל בחלוק אחד אף בשלשה מקומות אינה חוששת כלל: